מתוך ראיון עם אורה סיגלר
על תהליך הפקת הספר לזכר בתה רונה שמאמה, ראיינה כלתה - יעל סיגלר (לראיון המלא)
...ואז פגשתי את נועה שפיצר - הגרפיקאית, וזה היה התהליך האמיתי. הרגשתי שכשאני פוגשת אותה אני ממש נמצאת עם רונה, כי אנחנו ממש דיברנו על זה, ערכנו ותוך כדי זה קראנו, ושיבצנו את התמונות. כל הזמן, כמו סרט, היא כל הזמן הייתה איתי. זה היה כל יום רביעי. זה היה ממש כאילו תחליף לפסיכולוג, כשלהבדיל מפסיכולוג, נשאר לך ספר ביד...
...היה לי מזל שבאמת הגעתי לגרפיקאית עם המון שאר רוח, עם הרבה יכולת של אמפטיה, הרבה אכפתיות, מעבר לשכר. אני הרגשתי כאילו היא עושה את הספר בשביל עצמה, ממש ככה הרגשתי. זה היה לי מאד טוב, בגלל זה חלק מזה הרגשתי פסיכולוגי, זה היה לה מאד חשוב. הרגשתי שרונה חשובה לה, חשוב לה לתת את רונה כמו שצריך...
...תוך כדי התהליך ראיתי, שבעצם זה גם הרבה בשבילי. המון המון בשבילי. כל דבר שהקלדתי, כל דבר שכתבתי, פתאום גיליתי עוד ועוד מידע על הבת שלי, וזה השאיר אותי בעצם אתה. דברים שהיא לא סיפרה לי, קראתי בכתבים שלה, ידעתי את ההתמודדות שלה דרך הכתבים שלה...
..אני יודעת שקודם כל בשבילי, וגם בשביל הילדים, כל התהליך הזה היה מאד מאד חשוב.
מתוך ראיון עם נירה אפרתי
על תהליך הפקת הספר לזכר בנה אהוד אפרתי, מתוך ראיון שערכה עמה יעל סיגלר (לראיון המלא)
באיזה אופן עריכת הספר עזרה לך להתמודד עם האובדן?
נירה: נהדר, פשוט. זה שהייתי כל הזמן עסוקה זה פשוט החזיק אותי. זה כאילו... יש לך אותו עוד פעם. הוא נולד, הוא פעוט, הוא ילד, והוא נער...
זו הייתה מין חוויה של להמשיך להיות אתו? בכל התקופה של העבודה על הספר?
נירה: כן. כן.
האם את יכולה לספר על התחושה של אחרי היציאה של הספר לאור?
נירה: כמעט שמחה. הקלה. שקט. רוגע.
כשתיארת איך הבאתם את הספר הביתה, זה היה ממש נשמע כמו שמביאים תינוק הביתה.
נירה: כן. תראי, זה החזיר לנו בחזרה את אהוד הביתה בצורה אחרת.
מה המקום של הספר היום בחיים שלך, בחיים של הילדים?
נירה: אני רגועה. לא שאני לא סומכת על מירי, או על עמית, או על יואב, שיספרו, ויגידו. ויש לנו גן על שם אהוד, ויש לנו יקב על שם אהוד, ואהוד הוא בליבנו תמיד. אבל אני רגועה מהבחינה הזאת שיש את הספר, והוא נצחי. ספר זה דבר נצחי.