על תהליך הפקת ספר זיכרון

קטעים מתוך ראיון עם אורה סיגלר בעקבות הוצאת ספר זיכרון לבתה רונה שמאמה אשר נפטרה מסרטן.

מראיינת כלתה יעל סיגלר עבור עבודה סמינריונית במסגרת לימודי ביבליותרפיה.

ספרי לי על תהליך הוצאת ספר הזיכרון של רונה

אורה: במהלך השבעה נחשפתי לספרי זיכרון, ולספר זיכרון מיוחד של אהוד אפרתי מזכרון יעקב. בשבעה גמלה בי ההחלטה שאני חייבת לעשות ספר על רונה, ההחלטה הייתה בעיקר עבור ילדיה של רונה.

בהתחלה זה באמת היה כדי שהילדים שלה ידעו מי היא, כי מגיע לה, ומגיע להם. ידעתי שכשהילדים יגדלו זה מה שייתן להם את מקצת מהאמא שלהם, מה שאפשר לתת להם. הרי זה ברור שאי אפשר להכניס חיים שלמים לתוך ספר.

ברגע שהתחלתי את הספר ראיתי שאני נכנסת לתוך זה, ואני מרגישה כאילו רונה עדיין נמצאת איתי. מצאתי את עצמי מפשפשת בכל המגירות של הבית, בכל הארונות, מחפשת כל פיסת נייר שזכרתי, מכתבים שהיא שלחה לי, וכל פעם שלא מצאתי משהו שידעתי שקיים, פשוט נשבר לי הלב, ואמרתי, איך, איך, זרקתי את זה.

בשלב הראשון שהתחלתי לעשות את הספר, לא ידעתי איך להתחיל. הייתי מוצפת... איך אני מתחילה, מה אני עושה...

מתי התחלת לעשות את הספר?

אורה: מהתחלה, ממש מסוף השבעה. אבל לא ידעתי מה לעשות. ואז החלטתי לפגוש את נירה אפרתי שעשתה את ספר הזיכרון לבנה אהוד מזיכרון יעקב, ספר שהראו לי בשבעה. היא אמרה לי, קודם תקחי את כל התמונות שיש לך, ותמייני אותן לפי תקופות, ונתנה לי את השם של הגרפיקאית שעצבה את הספר.

כשביקשתי מהחברים של רונה שיכתבו לספר זה לא הלך בקלות, אבל כל הזמן היה לי בראש: לא יעזור, אני מוכרחה לעשות את זה. אם אני לא אעשה את זה עכשיו, אם אני לא אכה בברזל בעודו חם, אני אכנס למרה שחורה, ואני לא אצליח לעשות את זה.

תוך כדי התהליך ראיתי, שבעצם זה גם הרבה בשבילי. המון המון בשבילי. כל דבר שהקלדתי, כל דבר שכתבתי, פתאום גיליתי עוד ועוד מידע על הבת שלי, וזה השאיר אותי בעצם אתה. דברים שהיא לא סיפרה לי, קראתי בכתבים שלה, ידעתי את ההתמודדות שלה דרך הכתבים שלה.

למה את חושבת שלאחרים זה היה כ"כ קשה?

אורה: אני חושבת שהאובדן הוא תמיד קשה. אני שמתי לעצמי למטרה, וידעתי שאם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יוכל לעשות את זה, וזה עזר לי להתגבר על הקושי של התמודדות עם מה שהיא כתבה, וההתמודדות עם העצב. כשיש לך איזו מטרה שאתה חייב לבצע, אתה מבצע.

למה בער בך להתחיל ממש ישר אחרי השבעה?

אורה: כי לא רציתי להיפרד ממנה, וזה השאיר אותה איתי.

זה השאיר אותה איתי כל הזמן, וכל הזמן חשבתי: כמה שאני אתעסק בה יותר, היא בטח תבוא אליי בחלומות. ו.. זה קרה.

עכשיו נחזור לתהליך של הספר. קודם כל הטלתי משימות של הקלדה, על חברות. כולם עשו את זה נורא ברצון, הקלידו, והביאו לי. אני הקלדתי את כל החומר האישי, כי רציתי לראות מה כתוב שם, ולא סתם להכניס ככה לספר.

ואז פגשתי את נועה שפיצר - הגרפיקאית, וזה היה התהליך האמיתי. הרגשתי שכשאני פוגשת אותה אני ממש נמצאת עם רונה, כי אנחנו ממש דיברנו על זה, ערכנו ותוך כדי זה קראנו, ושיבצנו את התמונות. כל הזמן, כמו סרט, היא כל הזמן הייתה איתי. כל יום רביעי זה היה. זה היה ממש כאילו תחליף לפסיכולוג, כשלהבדיל מפסיכולוג, נשאר לך ספר ביד...

זה לא היה לך גם קשה? להתעסק כל הזמן עם החומרים האלה?

אורה: היה לי קשה, הרבה פעמים בכיתי אצל נועה. הרבה בכיתי בדרך אליה. זה היה עומס רגשי לא פשוט, אבל לדעתי הוא עזר לי בעיכול. אני לא אגיד ריפוי, כי אתה לא נרפא מזה, אתה לא נרפא מהאבל, זה כאב שמלווה אותך כל יום, כל שעה. אבל, זה עוזר לחיות עם זה. זה כאילו אתה מתחיל חיים אחרים. הם לא חיים של קודם. אלה חיים המכוסים תמיד בעננה הזאת, שרונה איננה. מאד חשוב לי שכולם כל הזמן יזכרו אותה.

למה?

אורה: לא יודעת, חשוב לי שאנשים כל הזמן יזכרו. מאד חשוב לי, שהיא תישאר בזיכרון, גם של הילדים שלה. בפעם האחרונה ראיתי שבתה הבכורה של רונה לקחה את הספר, והתחילה לקרוא, אמרתי לעצמי, זה היה נכון לעשות את הספר.

כל הנושא הזה של הספר, למרות שכתבתי אותו בשביל הילדים, זה היה הרבה צורך שלי, אישי. לקרוא, להתמודד, להכיר, להיכנס לתוך נבכי הדברים שהיא לא סיפרה לי בחיים שלה.

בכל התהליך הרגשתי כמעט כל הזמן שרונה מנחה אותי מלמעלה, כל מיני דברים שפתאום מתבהרים לי תוך כדי העשייה. מה שהשתדלתי לעשות בספר זה כשאתה פותח אותו אתה רואה רונה, שמי שמכיר את רונה, רואה רונה. לא רואה משהו שאני עשיתי, אלא רואה את רונה. זה מה שהיה חשוב בספר, לתת איזה קמצוץ מהאישה הנפלאה הזאת. והיא באמת הייתה אישה נפלאה, משהו מאד מיוחד. וככל שאני קראתי עליה, ראיתי כמה היא מיוחדת.

אמרת שתוך כדי התהליך גילית עליה כל מיני דברים...

אורה: המון. קודם כל, ידעתי שיש לה איזשהו קושי איתי. ובכתבים שלה, ראיתי את הקושי, ראיתי למה קשה לה איתי.

 

הייתה לי התלבטות, איך אני עורכת את הספר.. האם אני עורכת אותו כרונולוגית? זה נראה לי נורא משעמם.. זה נראה לי לא נכון.

היה לי וויכוח עם נועה - הגרפיקאית על זה, אבל היה נראה לי קודם כל לעשות סיפור מסגרת. החלטתי שאני מתחילה עם הקטע של מיכל, שבו היא כותבת זיכרון לכל ילד, והיא כותבת: "תשעה חודשים חלפו מאז הלכת..". כאילו, מהתחלה, הקטע של המוות, מתחיל, ואז מתחיל סיפור חייה של רונה. היה לי חשוב שהספר כולו יקדש את החיים, ולא את המוות שלה. אם כי יש בו קטע על המוות, אבל הספר עצמו הוא על החיים. וכל מי שכתב, כתב על החיים שלו אתה, אין שום סיבה שבעולם להכניס את זה כהספדים.. אחרי וויכוח עם נועה היא בסוף הסכימה איתי ובדיעבד היא אמרה לי שזה היה נכון.

איך באמת היה לך לעבוד עם הגרפיקאית על הספר?

אורה: היה לי מזל שבאמת הגעתי לגרפיקאית עם המון שאר רוח, עם הרבה יכולת של אמפטיה, הרבה אכפתיות, מעבר לשכר. אני הרגשתי כאילו היא עושה את הספר בשביל עצמה, ממש ככה הרגשתי. זה היה לי מאד טוב, בגלל זה חלק מזה הרגשתי פסיכולוגי, זה היה לה מאד חשוב. הרגשתי שרונה חשובה לה, חשוב לה לתת את רונה כמו שצריך. בגלל זה היא התווכחה איתי. הרי מה אכפת לה, תעשה את מה שאני אומרת וזהו. ברוב הדברים שהיא התווכחה איתי בסופו של דבר היא הסכימה איתי...

איך זה היה לכתוב את הביוגרפיה שלה?

אורה: כתבתי אותה בשלוש שעות, במחברת.. כתבתי כתבתי, בלי לערוך, ואז, כשהתחלנו להדפיס את זה, ולערוך את זה, בכל קטע הכנסתי את הדברים הרלוונטיים. נגיד: צבא, חיפשתי את הבחורה שהייתה איתה בצבא, מצאתי את הטלפון שלה, והיא כתבה ושלחה לי תמונות מאד חשובות מהצבא של רונה. כל דבר כזה, נגיד התקופה של הילדות, מה שמתן כתב, ומה שגלית כתבה, ומה שאלון כתב...מה שאורה כתבה. הם כתבו את זה אחרי מותה, אבל זה שייך לילדות, זה שייך לנעורים שלה, אז שמתי את זה שם. זה היה הקונספט של העריכה, להכניס דברים, במקום בו הם היום רלוונטיים, גם אם הם נכתבו כהספד. במהלך העבודה על הספר, כל פעם נחשפתי לפרטים חדשים שלא ידעתי על רונה שלי...למשל, שי סלע כתבה שרונה סיפרה לה שכשהיא הייתה קטנה היא הייתה מספרת כל הזמן את הברביות שלה, וחשבה שהשיער יגדל להן מחדש...

בעצם ממש כתבת את הסיפור חיים שלה מחדש...

אורה: לא מחדש, כתבתי ממש את הסיפור חיים שלה, כמו שהוא...

איך את חושבת שזה השפיע על הקשר שלך עם בעלה של רונה?

אורה: אני חושבת שזה חיזק את הקשר בנינו, הוא יותר נפתח, ואני יותר למדתי לקבל את הדברים שלו...   אני בהחלט חושבת שזה קירב בנינו. לדעתי עם הזמן הוא למד להשלים את הספר, אני לא בטוחה שהוא יושב וקורא אותו, הוא לא, כמעט וודאית לא. הוא קרא את כל הספר לעריכה, אני הכרחתי אותו, אמרתי לו - תשמע, אני לא רוצה שאחר כך אתה תתעצבן עליי על משהו, אז תשב ותקרא, והיה לו קשה. היו חלקים שהוא לא קרא. אני לא חושבת שעכשיו הוא יושב וקורא את זה...

הוא אמר לי בסוף הפקת הספר שהוא מצטער שהוא לא כתב יותר. אמרתי לו אתה לא צריך להצטער... עשית מה שהרגשת באותו רגע, וזה מה שחשוב. זה היה הקטע המרפא שלו. אני לא מצטערת על שום דבר שלא הכנסתי. פשוט ככה.

מה שאני שמחה, זה שלא נלחצתי כמו שכולם נלחצים לסיים את הספר עד יום השנה, אלא נתתי לזה את הזמן, ואז באמת נכנס הכל. כי אם הייתי מוציאה את הספר ליום השנה, הרבה מהחומר לא היה נכנס. בדיעבד ההוצאה אחרי שנתיים היא הרבה יותר מתאימה לדעתי, השנה הראשונה היא שנה קשה. לדעתי מתאים לעבוד בשנה הראשונה על ספר זיכרון, אבל לא להוציא אותו. יש הרבה דברים שגילתי תוך כדי עבודה על הספר.

ואז היה את הסיום של הספר.. זה היה לא קל לסיים אותו, אני זוכרת שהרגשתי איזו תחושה של ריקנות כזו פתאום, כאילו אחרי הקשר המאד אינטנסיבי הזה עם רונה, פתאום נוצר איזה חלל ריק. אבל יחד עם זה, הייתה גם תחושה מאד גדולה של הקלה, ושל גאווה, שכאילו הצלחתי, עשיתי את זה, למרות כל הקשיים...

איזה קשיים?... כי באמת את פחות דיברת על הקשיים...

אורה: זאת הייתה מעמסה רגשית לא פשוטה לפעמים. למשל, יומן המחלה, קראתי אותו רק פעם אחת, ואז הקלדתי אותו, ומאז אני פשוט לא מסוגלת לקרוא את זה, זה מאד עצוב לי. או המכתבים, כל פעם שאני קוראת את המכתבים, אני בוכה. המכתב לדני, כל פעם שאני קוראת את זה אני נשברת. מה שהכי קשה לי, יותר מהקושי שלי, זה שכל כך עצוב לי בשבילה ובשביל הילדים, בשבילם שהם לא זכו באמת להכיר אמא שלהם, ובשבילה שהיא לא תזכה לראות אותם גדלים. זה מה שהכי עצוב לי.

את מרגישה שלמדת דברים חדשים על רונה, שלא ידעת?

אורה: כן, בהחלט כן. למדתי יותר את כל התפיסות שלה על החיים, את האופן שבו היא ראתה ורצתה לראות ולחיות את החיים. וזה מאד השפיע עלי. למשל כל הנושא, של לא לצבור רכוש... כל פעם שאני עושה הליכה, אני חושבת על זה... בשביל מה אתם צוברים כל כך הרבה רכוש? בשביל מי? הרי עוד כמה שנים כבר לא נהיה כאן. גם על המוות, אני חושבת הרבה יותר היום מפעם.

תדעי שהספר בשבילנו ממש משמעותי, את רואה איך הוא מונח אצלנו כל הזמן בסלון, אני מרגישה שכל מי שבא אלינו, פותח אותו, וככה מכיר גם את רונה...

אורה: כן, אני יודעת, ככה אני הייתי רוצה שזה יהיה אצל כולם... אני יודעת שזה לא יהיה ככה, רק אצל מי שבאמת באמת קרוב, המשפחה הקרובה, אצל השאר זה בטח יהיה מונח, ומידי פעם, שהם ירצו להיזכר ברונה, הם יפתחו אותו... אבל אני יודעת שקודם כל בשבילי, וגם בשביל הילדים, כל התהליך הזה היה מאד מאד חשוב.