על תהליך הפקת ספר זיכרון

קטעים מתוך ראיון עם נירה אפרתי בעקבות הוצאת ספר זיכרון לבנה אהוד אפרתי

מראיינת: יעל סיגלר עבור עבודה סמינריונית במסגרת לימודי ביבליותרפיה.

 

ספרי לי על תהליך היצירה של הספר, על האופן שחווית אותו, שאת חווה אותו עכשיו.

נירה: לבן הגדול שלי, יואב יש ידידה שאביה היה טייס ונהרג כשהיתה ילדה. כשחגגנו ליואב 40, היא היתה בין המוזמנים. הילה, זה שמה, שואלת אותי: "נירה, איך את"?

ואני אומרת לה: "את רואה אותי, אני בסדר, הראש שלי עובד נכון, ו... כן, אני נופלת, ואבישי עוזר לי, ולפעמים הוא נופל, ואני עוזרת לו, הילדים של אהוד מקסימים, ומירי כלתנו גם, אנחנו אוהבים אותה מאד, ואנחנו נאחזים בזה, ובילדים האחרים, ובנכדים האחרים, ו..." ואני אומרת לה: "חשבתי להוציא ספר, לארגן ספר לזכר אהוד. הילדים שלו קטנים כל כך, תומר היה בן 4.5, שי בת 3, ורז היה בן 4.5 חודשים..." והיא אמרה: "ספר, קודם כל". היא אמרה לי שהיא זוכרת את עצמה, עד היום הזה כשיש לה כבר 4 ילדים - היא מצליחה עם הספר של אבא, היא נכשלת עם הספר של אבא, היא שמחה עם הספר של אבא, היא עצובה עם הספר של אבא, היא חוותה משהו מקסים ומסעיר עם הספר של אבא, היא רואה שבכל מצב היא עם הספר של אבא. ואז הבנתי שחייבים. אמרתי את זה למירי, ומירי עוד כל כך הייתה שקועה בילדים, בתינוק, שגם צריך לאכול, לינוק, ו.. לא ידעתי מה לעשות, באמת... את יודעת - ספר, כשהכל כל כך טרי... ואז עמית, בתי, אמרה לי שאקח קלסר, ואכניס בו שומרי דף, וארשום עליהם פשוט תקופות בחיים: ינקות, ילדות, נעורים, צבא, דרום אמריקה, לימודים, חתונה, ילדים, ואתחיל לאסוף את התמונות... היא אמרה שהמילים תבואנה מעצמן.

חצי שנה אחרי שאהוד נהרג, נסעתי עם אבישי לדרום אפריקה. איכשהו לקחתי איתי בלוק כתיבה, ויצא שבדרך לשם, בטיסה, כל הטיסה, כתבתי וכתבתי וכתבתי... הגענו למלון, והראיתי את זה לאבישי, בעלי, והוא התפלא, מתי כתבת את כל זה... כתבתי את זה בדרך וזה באמת היה השלד של עיקר הדברים שסיפרתי בספר. מכיוון שאהוד היה גם ילד, נער ועלם מאד מקובל, מאד אהוב ומאוד אהוד, הוא היה משופע בחברים, תמיד. הם כולם היו שותפים אתנו, הם כתבו. ובאמת אספנו את זה. גם המורות שלו כתבו... אחר כך הגיע החלק של מירי, ומירי כבר שיתפה פעולה.

שכנתי הטובה נתנה לי טיפ: היא אמרה לי - אל תתחילי להיגרר למקומות רחוקים רק בשביל גרפיקה ועריכה, זה פשוט יתיש אותך. יש כאן במעגן מיכאל את נועה שפיצר שהיא מאד מאד טובה, קודם כל תנסי אותה. ובאמת, ניסיתי, והתחברנו, הסברתי לה ישר מהתחלה מה אני לא אוהבת.

מה אמרת לה שאת לא אוהבת?

נירה: נועה, היא אישה מאד שמחה, מחייכת, פתוחה, ואני מכירה את לוחות השנה היפיפיים שהיא מוציאה כל פעם למעגן מיכאל, והם מאד מאד שמחים, והצבעים שלהם הם עזים, וראשוניים. אני אוהבת צבעים בהירים, גם אורה עשתה ככה בספר.

מלכתחילה כשהספר של אהוד יצא אמרו לי: שיהיה לך ברור, הספר הזה ישמש מודל להרבה ספרים מהסוג הזה. אמרתי: אם זה יעזור בטיפונת לאותם הורים, או רעיות, או אחים, או יתומים, מספיק לי. זה בסדר גמור... ובאמת...

אחר כך, התחלתי את העריכה... החלטתי שליום הזיכרון השני של אהוד, נסיים. זאת אומרת, שמה שנשאר לנו למעשה היה שנה וחצי. וכך זה היה, זה קצת הלחיץ אותנו, אבל זה היה טוב בדיעבד. אני פחדתי, באיזשהו מקום שיקרה לי משהו, ואני לא אחזיק את הספר ביד. רציתי לדעת שכמו שהיה להילה, יהיה גם לילדים שלי, את הספר ביד.

איך היה לך לעבוד עם נועה שפיצר על הספר?

נירה: נפלא. נהדרת. היא הייתה כל כך שותפה, בלב ובנפש. זה היה פשוט, מדהים, כמה היא עזרה, וכמה היא הייתה שותפה. היא הייתה באמת, אני מודה לשכנה שלי עד היום שהיא נתנה לנו את האפשרות הזאת, הידיעה הזאת שהיא יכולה לעזור לנו כל כך. היא אדם שמזדהה, ויש לו נשמה יתרה, הייתה נהדרת. והיא באה בשבעה של אבישי גם, הייתה בהלוויה שלו...

נכנסה למשפחה?

נירה: כן, היא הייתה בטיול אופניים, ללכת בדרכו זה נקרא, באה עם הבת שלה הקטנה, השתתפו.

זה בעצם לעבור איתך תהליך כל כך משמעותי...

נירה: וגם עם מירי, ועמית...

היו מקומות שהיא עזרה, או כיוונה אתכם?

נירה: ברור... ברור, המון מקומות, היא אמרה שכדאי ככה, או כדאי ככה, שזה טוב, או שזה לא טוב...

יש איזה מקום כזה שאת זוכרת באופן מיוחד, שהיא כיוונה אותך, או גרמה לך להסתכל על משהו בצורה אחרת?

נירה: היא הסבירה לנו, הייתה איזה תמונה שאני התעקשתי עליה, והיא אמרה שזה לא טוב, שזה יצא מטושטש, ו... כל מיני דברים כאלה, ושאני אראה את התמונה הזאת, ושאולי זאת כן תתאים, יותר כדאי... התמונה הזאת לא בדיוק משתלבת, ולא בדיוק נכנסת, וכדאי לי משהו אחר...

ובעריכה? בצורה של העריכה?..

נירה: נועה עזרה לנו, והיתה לנו גם עורכת לשונית, ענת לוין, והיא עזרה לנו, למרות שלא הייתה לנו בעיה לשונית. ובכל זאת לספר חשוב שתיהיה עין חיצונית. לא טוב שרק אנחנו נהיה בפנים.

היה משהו, נאמר, לא מבחינת להכניס את התמונה הזאת או הזאת, יותר מבחינת הסדר של העריכה, או משהו שהיא ככה כיוונה אותכם?

נירה: היו המון דברים. היא המליצה לנו גם על הדף המתקפל, והיו גם דברים שלא בדיוק נראו לי, אז אמרתי, אבל היתה פתיחות, ובגלל זה זה זרם כל כך טוב. היא אמרה אפשר ככה, או ככה, או ככה, וזהו. אני אמרתי, לא, וכן, זה לא טוב לי, זה כן טוב לי, היו דברים בטלפון שדיברנו, לא רק שם, היא היתה נהדרת...

זאת ממש יצירה משותפת...

נירה: בגלל זה כל כך המלצתי עליה בלב שלם לאורה, ידעתי שהיא תדע לכוון אותה.

אני: זה ממש ליצור משהו משותף ביחד.

נירה: כן, כן, בפירוש, ככה. בפירוש ככה, ומשהו שהוא מאד שברירי, ועדין...

אורה אמרה שזה היה בשבילה ממש סוג של טיפול, הזמן שהיא הייתה נוסעת לנועה, ועובדת על הדברים...

נירה: אני לא יודעת אם בשבילי זה היה טיפול, בשבילי זה היה צורך מהמעלה הראשונה לעשות את הדבר הזה. לי היו את הילדים...

נשמע שזה משהו שאתה עושה הרבה בשביל הילדים, אבל הערך שזה נותן לך...

נירה: אני אמרתי כבר את זה קודם, שהייתי חייבת להחזיק את הספר ביד, כי אני מודה, אני אומרת לך את זה בכל הכנות, אני פחדתי שיקרה לי משהו ואני לא אחזיק אותו.

מה המקום של הספר היום בחיים שלך, בחיים של הילדים?

נירה: אני רגועה. לא שאני לא סומכת על מירי, או על עמית, או על יואב, שיספרו, ויגידו. ויש לנו גן על שם אהוד, ויש לנו יקב על שם אהוד, ואהוד הוא בליבנו תמיד.  

אבל אני רגועה מהבחינה הזאת שיש את הספר, והוא נצחי. ספר זה דבר נצחי. את יודעת, ירמיהו אמר: כי מידי דברי בו, זכור אזכרנו עוד. אנחנו מדברים בו, ואנחנו מזכירים אותו כל הזמן. בשלושה לפברואר אהוד יהיה בן 40, שזה בוודאי יום לא קל, ויחד עם זה אנחנו עושים הכל, הכל.

באחת השבתות, בארוחת צהריים, מירי והנכדים היו אצלנו. ישבנו סביב השולחן והשיחה התגלגלה, הם שאלו את מירי איך היא הכירה את אבא, והיא אמרה - "אתם יודעים, סיפרתי לכם את זה המון פעמים"... "לא, לא, תספרי לנו עוד פעם". אז מירי אמרה: "הכל כתוב בספר". הבאתי את הספר לשולחן וכולנו הקשבנו. אחרי האוכל שי נכנסה לחדר של עמית, שהוא חדר אחד ליד, ושכבה ליד הספר של אבא, וקראה ובכתה...

בת כמה שי?

נירה: שמונה ורבע... היא קראה עוד פעם את כל מה שמירי סיפרה, היא קראה ובכתה. הבאתי לה כרית, כיסיתי אותה, וישבתי קצת על ידה... זה חלק מהחיים שלה. אין מה לעשות. אבל, יש את הספר.

וככה, היום, יוצא לך לשבת ולהסתכל בספר?

נירה: ברור, יש לי את הספר ליד המיטה. אני מסתכלת בו הרבה...

יש איזה חלק מיוחד שאת יותר מסתכלת בו בספר? שהוא מאד משמעותי בשבילך לחזור אליו?

נירה: אני חושבת שהקטעים ש... יש תמונה של מירי ואהוד, והילדים, מהחתונה של אחיה, הם כל כך נראים שם מאושרים, ויש תמונה אחר כך של אחרי, של מירי והילדים, כ"כ עצובה התמונה הזאת...

אני כל יום מדברת לאהוד, בלב, לא בקול, אומרת לאהוד את השיר של יהודה עמיחי. שאני חושבת שהוא שיר שיש בו תקווה בסוף...

איזה שיר?

נירה: שיר שמופיע בפתח הספר, מותו של פרדסן. הוא מסתיים במילים: אבל התקווה נשארה לנו, גדולה וחזקה, כאיש אשר שתל. אנשים מאמינים קוראים תהילים, בשבילי השורות של השיר הזה הן כל כך משמעותיות וחזקות. אני נאחזת בהן.

הכרת את השיר הזה במהלך העבודה על הספר?

נירה: מישהו שלח לנו, אחד המנכל"ים, של "פרדס". "פרדס" זו חברה של ייצור הדרים. יש לנו פרדס מאד גדול. אני חושבת שהמנכ"ל שלה שלח לנו כשאהוד נפל, מכתב עם קטע קטן מהשיר הזה, ואני זכרתי שראיתי את השורות האלה, התחלתי לחשוב, מאיפה הן... בסוף נפל לי האסימון שזה יהודה עמיחי, ואז מצאתי אותו.

התחלת לחשוב על זה במהלך העבודה על הספר?...

נירה: כבר הרבה לפני. היה לי את השיר ביד, והייתי קוראת בו... זה מתאים לאהוד, פשוט אהוד.

ובאיזה שלב החלטת שהוא יפתח את הספר? או שזה היה לך ברור מהתחלה?

נירה: היה לי ברור איך הספר יפתח, ואיך הוא יסתיים. עם התמונה של תומר.

למה דווקא עם התמונה?

נירה: יש תמונה, שתומר עוצם את העיניים, והוא חיבר שיר, על הכוכב של תומר ועל האיחולים שלו, ואחרי שהייתה התמונה מיום ההולדת שלו, מירי הקריאה לי את השיר בטלפון, וזה היה מאד מאד ברור לי, שהספר יתחיל בשיר של יהודה עמיחי, ויסתיים בשיר של תומר... יש משהו בעצימת העיניים הזאת של תומר, יש בה גם איזו תקווה, כמו בשיר.

נראה שהיה לך חשוב גם להתחיל בתקווה, וגם לסיים אולי, בתקווה?

נירה: כן, מהר מאד קלטתי, שזה או שאני מחזיקה את הראש מעל למים, או שאני טובעת... אבישי אמר לי כבר בדרך הביתה, כשחזרנו מתאילנד, שאנחנו חייבים לעמוד בזה ביחד. יש לנו משימה, יש את מירי, יש את הילדים האחרים שלנו, זה פשוט לוקסוס להתרסק. לוקסוס ופינוק. שאסור לנו לעשות את זה. ועמדנו בזה. עכשיו אני עומדת לבד. זה כל כך קשה.

העבודה על הספר הייתה ממש בשנתיים הראשונות אחרי שאהוד נפל... זאת עבודה אינטנסיבית מאד...

נירה: כן...

באיזה אופן זה עזר לך להתמודד עם האובדן?

נירה: נהדר, פשוט. זה שהייתי כל הזמן עסוקה זה פשוט החזיק אותי. זה כאילו... יש לך אותו עוד פעם. הוא נולד, הוא פעוט, הוא ילד, והוא נער, ותומר דומה לו מאד מאד מאד. ממש אחד לאחד.

זו הייתה מין חוויה של להמשיך להיות אתו? בכל התקופה של העבודה על הספר?

נירה: כן. כן.

בשבילך, כשאת חושבת על הספר של אהוד, זה גם משהו כזה, שיכול לאפשר פורקן?

נירה: כן. תראי, גם אני רוצה שידעו עליו, אני רוצה שידברו עליו, אני רוצה שיספרו עליו. ספר מגשים באיזשהו מקום את הכל. מתעד את חייו הקצרים. מה אנשים חשבו עליו, את יודעת.

איזה תהליך את רואה היום שהילדים עוברים, ביחד עם הספר?

נירה: כמו מה שסיפרתי לך על שי. הספר תמיד נמצא. בכל מקום. ואני רואה אותם לוקחים אותו ומסתכלים.

הם מסתכלים בו הרבה?

נירה: קודם כל, הוא מאד נגיש בכל מקום. אז מסתכלים, אני רואה גם את הנכדים האחרים שלי לפעמים יושבים עם הספר.

מאד בלט לי בספר שהוא ממש מחולק לשניים במבנה שלו, נכון? יש את החלק הראשון, ואז יש את החלק שמירי בעצם כתבה.

נירה: רציתי לתת למירי את החלק שלה. זה היה ברור לי מאליו. בסופו של דבר, האמא יולדת, מגדלת, דואגת, הילד שלך תמיד נשאר הילד... בעיקר אהוד, כי אהוד גר בבית יהושע בסוף, ועבד בזיכרון. כל יום בחמש בבוקר הוא כבר היה בזיכרון. והוא היה אוכל אצלי, בבוקר, ובצהריים, ונמצא פה הכי הכי הרבה. רציתי שיהיה לה את שלה, שהיא תנווט את זה, שהיא תחליט, מה מי מו. מה להכניס, מה לא להכניס. הכל עשינו ביחד, ונסענו ביחד, והיה נהדר, באמת, היה תהליך נהדר של יצירה. בכל שיתפתי אותה, בכל היא שיתפה אותי, בכל. אבל בפירוש, היא הייתה זקוקה לנישה הזאת שלה. זה חלק שלה.

אחרי כמה זמן היא הצטרפה לתהליך?

נירה: תכף שיתפתי אותה והיא הסכימה שצריך. תראי, סך הכל התחלתי את הספר חצי שנה אחרי שאהוד נהרג. כשנסעתי לדרום אפריקה, ומיד אחרי זה היא כבר הצטרפה. למרות שהיה לה מאד קשה... היא הכירה ישר בחשיבות של הספר.

איך את מרגישה שהעבודה על הספר השפיעה על הקשר בניכן?

נירה: רק חיזקה אותו.

מה בעבודה בעיקר חיזק?

נירה: אהוד. באמת.

העבודה ביחד? על החומרים?

נירה: החומרים, הדברים של הילדים... את זוכרת שהיה ככה, והיה ככה, וזה מפה, וזה מפה, ואת זוכרת שצילמנו את זה, ויש דברים שאני לא ידעתי מאיפה זה, אז היא הסבירה לי..

נשמע שזה היה ממש שיתוף פעולה...

נירה: כן, מלא לגמרי, בהחלט. בהחלט.

הייתה עוד מישהי שהייתה שותפה בתהליך?

נירה: כן, עמית, הבת שלי.

מה היה החלק שלה בעבודה?

נירה: קודם כל, מה שהיא אמרה לי בהתחלה (לחלק לחוצצים ולהתחיל לאסוף). שכדאי להכניס את זה, וכדאי את זה, והכנסנו. גם יואב, את יודעת, היה עוד יותר טרוד במשק אחרי שאהוד נפל, אבל בכל זאת, את יודעת, כל מיני דברים שכולם נזכרו, ואבישי, אולי תעשי ככה, ואולי תעשי ככה. הייתי רושמת על פתק קטן כל דבר שהם אמרו.

זה היה ככה, באמת, משהו שהחזיק את כולם...

נירה: מאד. מאד. חברים, חברות, משפחה.

איך היה תהליך האיסוף של הדברים שאחרים כתבו?

נירה: קודם כל לקחנו חלק גדול מההספדים שנאמרו בלוויה, בשלושים, ביום השנה, אנשים כתבו. אחר כך היו אנשים שביקשו לכתוב והיו אנשים שהיה חשוב לי שהם יכתבו וביקשתי מהם. כל השאר שמעו על התהליך, על הספר וכתבו. חברים שלו מהסיירת.

זאת אומרת, הרבה אנשים פנו אלייך ואמרו שהם רוצים לכתוב.

נירה: אליי, אל מירי, אל אבישי.

את מרגישה שזה אפשר לך להכיר באהוד צדדים שלא הכרת קודם?

נירה: לא, אני הכרתי את אהוד. הכרתי את אהוד וידעתי שהוא חבר מקסים. הכרתי את חברים שלו. אהוד היה ילד פתוח, מאד מאד משתף, מחבק ושמח.

היו רגעים משמעותיים במיוחד בתוך העבודה על הספר? התלבטויות מאד גדולות? איך לערוך? מה להכניס מה לא להכניס?

נירה: כן, בטח... בתהליך הזה של הספר מטבע הדברים יש קדימה ואחורה, יש הרבה חלקים בספר שהם לא בדיוק מבחינת הרצף. את פה ואת חוזרת, את פה ואת חוזרת, אבל מה לעשות, ככה זה.

מה זאת אומרת, "מבחינת הרצף"?

נירה: הרצף הכרנולוגי, כמה שאת משתדלת, זה לא בדיוק יוצא... אז בהתחלה זה הפריע לי שיש קפיצות, ואז אמרתי - ככה זה, אין מה לעשות...

למה זה הפריע לך בהתחלה?

נירה: רציתי שזה יהיה טבעי... אבל אי אפשר. אנחנו הרי יודעים את הסוף... מוכרחות להיות פה ושם קפיצות.

שלמשל בחלק של הילדות נכנס משהו מהבגרות? כי בעצם, אם לחשוב על איך שזה בנוי - לאורך כל החלקים בספר היו משולבים קטעים שקשורים לזמן מסוים בחיים. למשל ילדות. זו הייתה הצורה של העריכה?

נירה: כן, כן.

יש לך קפיצה כזו שאת זוכרת באופן מיוחד?

נירה: אני לא כל כך זוכרת, אבל אני זוכרת שעזבתי את זה, השתחררתי מזה. לא זוכרת בדיוק מה, כדי להגיד לך, אבל תראי, לאורך כל הספר רואים. מטבע הדברים, גם בסרטים, וגם בספרים אחרים, יש הרבה חזרות לעבר, ויש כל מיני פלאש-באקים מה שנקרא.

וגם בחיים שלנו זה ככה.

נירה: וגם בחיים שלנו, זה ככה, נכון מאד זה הכי נכון מה שאמרת.

היה איזה משהו שמאד התלבטת אם להכניס לספר? או איך להכניס אותו? משהו שהרגשת צורך לשנות?

נירה: את תיאור הפגיעה באהוד. לא פירטנו בדיוק הכל.

אני: הרגשת שזה לא מתאים לספר?

נירה: יכול להיות שגם בגלל הילדים. יש את זה מתועד. אהוד בעצם נפטר מיד, הוא נפטר בשטח. לא כל כך השתגעתי שזה יהיה, את יודעת, חשבתי על זה כמה פעמים, ולא התייעצתי עם אף אחד, אני החלטתי.

ראיתי שהחלק שמירי כתבה כתוב ממש בלשון שפונה אל הילדים.

נירה: תראי, בסופו של דבר זה הרבה בשביל הילדים. זה לא באותו אופן שאני, או עמית, או יואב או אבישי צריכים את הספר, למרות שאנחנו מאושרים שהוא ישנו, אבל בראש ובראשונה לילדים.

יש חלק בספר שאותי מאד תפס. לקראת הסוף - משפטים שהילדים אמרו אחרי שאהוד נפל. מאין הגיע הרעיון להכניס את זה לספר?

נירה: הם דיברנו אתנו כל יום בטלפון. הייתי אומרת למירי - תכתבי את זה ותרשמי את זה... שמרנו את הדברים. זה מאד העסיק אותם, את יודעת, ילדים, קשה להם לתפוס. מטבע הדברים מאד חרדנו להם. רשמנו כל מילה שהם אמרו.

ושל מי היה הרעיון להכניס את זה לספר?

נירה: של מירי.

אני: יש לזה ערך. זה יהיה להם מאד משמעותי לקרוא את זה.

נירה: בדיוק מה שאמרנו. הכל למענם. אבא שלהם.

אחרי תקופה כל כך ארוכה של עבודה אינטנסיבית על הספר, את מגיעה לסוף, איך זה לסיים?

נירה: תראי, אבישי היה לצדי. ואחר כך כשהוא החזיק אותו, והבאנו אותו הביתה,(הוא לא נסע לגרפיקאית) הוא פשוט חיבק אותי כל כך, וידעתי שהוא כל כך מרוצה.

הייתה גם איזו חוויה של עוד פרידה? לסיים את הספר הזה?

נירה: בטח. את נפרדת, אבל אחרי שיש את הספר ביד, זה באיזשהו מקום עם הקלה. אני יודעת שאני נפרדת, אני יודעת שהוא לא ישוב, הוא לא יחזור הרי...

אבל משהו נשאר?

נירה: זהו, את יודעת, מה שיקרה לי יקרה לי, אבל יש את אהוד. הספר זה אהוד. אין דבר הרי יותר נצחי מספר, נכון?...

האם את יכולה באמת לספר על התחושה של אחרי היציאה של הספר לאור?

נירה: כמעט שמחה. הקלה. שקט. רוגע.

כשתיארת איך הבאתם את הספר הביתה, זה היה ממש נשמע כמו שמביאים תינוק, הביתה.

נירה: כן. תראי, זה החזיר לנו בחזרה את אהוד הביתה בצורה אחרת.